<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ז'</h1>
<h2>דף פו:</h2>
ויש לברר היכא דזבין איניש שטר חובו לחברו והדר אתא מוכר וקא טעין עיינית בחושבנאי ולא פש ליה גביה דלוה ולא מידי. בהא מסתברא דאי ידיע מלתא בסהדי במאי הוה טעי האי מוכר והשתא עיין בעדים חשבונו ואגלאי להו טעותא אין כאן ספק שנמחל שעבוד השטר משעת אותו פרעון והמכירה מכירה בטעות היתה, ומחזיר מעותיו המוכר ללוקח ומתבטל מכירתו, שהטעהו במכירתו כשכתב לו פלוני שהוא חייב לי ואינו חייב לו, ולא גרע מקנין בטעות שהוא חוזר. ואי לא ידיעא מילתא בסהדי לאו כל כמיניה דמוכר. וטעם דבר זה פירשו הרי"ף ז"ל בהלכותיו בפ"ק דגיטין בענין הנהו תרי גנאי דעבדי חושבנא בהדי הדדי וכו' [י"ד ע"א]. וכבר כתבנו זה בשער כ"ח שהקדמנו. וכתב ה"ר יהודה אלברצלוני המוכר שטר חוב ואין בו נאמנות ולוה טוען פרוע הוא אם המוכר קיים ורוצה לישבע נשבע וגובה הלוקח ואם לאו מפסיד הלוקח. ואם מת מוכר איכא מ"ד נשבעין יתמי שלא פקדנו אבא, ואם לא רצו לישבע לוקח חוזר על יורשי מוכר. ואיכא מ"ד לוקח נשבע שלא פקדנו מוכר ונוטל, כדתנן [כתובות פ"ו ע"ב] משביע הוא את יורשיה ואת הבאין ברשותה. ועל זה כתב ה"ר יצחק בעל העטור מסתברא דהאי סברא בתרא דליתא, דהתם על שמא הוא אבל הכא בריא קא טעין ליה. ועוד דשבועה לבטלה היא, שהשטר מקויים מעיד שהמוכר אמר לו שאינו פרוע, הלכך אם איתיה למלוה ולא בעי אשתבועי חייב מן דינא לשלומי, ואי מית והיורשים לא בעו לאשתבועי חייבים לשלם, ע"כ.
